במכוניות נוסעים מוכרות 3 שיטות הנעה:
ננטויי הנעה קדמית ססוףף . הרוב המכריע של מכוניות הנוסעים בנות זמננו מצויידות בהנעה קדמית:
המנוע מעביר את כוחו לזוג הגלגלים הקדמיים, המושך את המכונית.
היתרונות: מבנה קומפקטי יותר, התנהגות כביש צפויה יותר לנהג הממוצע.
החסרון: מאבק כוחות בין ההיגוי והמשיכה, כששניהם פועלים על אותו זוג גלגלים. לכן,
ההספק מוגבל ל- 200 כ"ס בערך.

ננטויי הנעה אחורית ססוףף . שיטת ההנעה שהיתה מקובלת עד שנות השבעים. היום היא בשימוש
במכוניות נוסעים גדולות, במכוניות ספורט ובמכוניות מירוץ.
היתרונות: הפרדה בין ההיגוי וההנעה מעניקה היגוי נקי יותר, התנהגות המכונית
"טהורה" יותר, אבדן המשיכה נמוך מאשר בהנעה קדמית.
החסרונות: מימדים, משקל, שליטה הדורשת מיומנות גבוהה יותר במיגבלות.

ננטויי הנעה כפולה ססוףף . בהנעה כפולה מגיע הכוח לכל ארבעת הגלגלים, במה שמכונה גם , 4WD
44X , קוואטרו, סינכרו, אינטגרלה וכו'. ישנה הנעה כפולה קבועה, בה הכוח מועבר לכל
הגלגלים כל הזמן, והנעה כפולה מזדמנת, בה הכוח מועבר לזוג גלגלים נוסף לפי בחירת
הנהג (כשהבחירה נעשית אוטומטית, על-ידי דיפרנציאל מרכזי המאתר החלקה של גלגל
מניע, זו הנעה כפולה קבועה).
להנעה כפולה קבועה יש יתרון על הכביש (התנהגות שלא משתנה) לעומת הנעה כפולה
מזדמנת.
הנעה כפולה קבועה מתוחכמת ויקרה יותר, לכן מקובלת יותר במכוניות נוסעים
ובמשוכללים שברכבי השטח.
היתרון: משיכה עדיפה, התורמת הן לעבירות והן ליציבות.
החסרונות: משקל ומחיר.
כיום ניתן להשיג חלק מיכולת המשיכה של הנעה כפולה על-ידי שימוש במערכת בקרת
משיכה. מערכת זאת מנטרלת את העברת הכוח לגלגל המחליק (או אפילו בולמת אותו
תוך שימוש הפוך במערכת ABS) .