הוא היה ילד טוב. לפחות זה מה שהיו כולם תמיד אומרים לו. תמיד אהב את כולם, ולא רצה לפגוע באיש.
התמימות שבה חי ביום-יום לא הפריעה לו להמשיך לאהוב ולכבד את האחרים.
בסך-הכל היה הוא מסכן, אף-אחד לא טרח לספר לו מהי משמעות החיים, ותמיד היה חי על פי רצונם של הסובבים אותו.
אולי גילו הצעיר היה יכול להעיד על תמימותו. אך כחלוף השנים, בזמן בו מתחיל להבין את משמעות החיים, הבין הוא שהוא חי חיים שלא שלו, חיים שבו אולי באמת הוא חי, אבל לא הוא עצמו מקבל את החלטותו.
וכעבור שנתיים, החליט לשים סוף לדבר. הוא החליט לקחת אחריות מלאה על חייו החדשים.
זהו, מהיום אני מתחיל לחיות חיים של ממש! לפחות זה מה שהוא חשב לעצמו ...

אולי החלטתו לקחת אחריות מלאה על חייו חיזקה אותו, אבל לא ידע שהיא קורחת בהרבה שינויים דרסטיים.
הוא ציפה לזה וידע שההחלטה הזאת תשנה את חייו, ואכן במהרה צדק.
הוא הצליח לריב עם חבריו הקרובים, ואפילו עם הוריו שכל-כך העריצו אותו ב'תקופת תמימתו' שכך כינה אותה.
ואכן, עד מהרה הסתכסך עם הוריו וניתק קשר חיוני בחיו המשפחתיים איתם.
אבל בתוך תוכו ידע שעשה את הצעד הנכון.

ואחרי שנתיים של ניסיון אני יכול לומר בגאווה: אאדוםם קשה - אבל שווה ססוףף

בס"ד



וכל הכבוד שקיבלת החלטה.
גם אםהיא קשה.

אתה אחד מהאנשים שיותר מבינים ענין (:

ואני יודע איך הוא ממשיך מי כיבון אחד מעניין איך הוא ימשיך מי צד שלך