הכל התחיל לפני 7 חודשים היום שבו השתחררתי מצה"ל.
מאז הכל ניהיה אפור.הלילות,הימים הכל ניהיה כבד מנשוא
לפני שהתשחררתי אמרתי לעצמי אני לא יהה כמו כולם יישב בבית ויחפש עבודה אני אמצא ויעבוד לא יקרה מצב כזה שאשאר בבית ללא מעש.
ואז זה התחיל ישר התחלתי לעבוד בדיילות הכל היה נראה טוב. אמרתי לעצמי די כדי שיהיה לך עם מה לרדת לאילת שם תיכננתי להישאר תקופה ארוכה ולסיים את המועדפת כשקבל את הכסף ואצליח לחסוף עוד כמה אלפיות אני יעשה את "הטיול הגדול" שאחרי הצבא. הכל היה מתוכנן וידוע מראש.
אז נכון עבדתי בדיילות עשיתי 1500 וירדתי איתם לאילת. ירדידה ספונטנית בלי שום תיכנון תאריך ושעה. אני זוכרת את זה הרי הבטחתי לעצמי שלא אשר ולו יום אחד בבית. אז הלכתי בבוקר שאחרי יום רביעי 26.3 בשעה 10 בבוקר. משהו כמו שבוע שבועיים לפני פסח.לא היה איכפת לי כלום אפילו לא לחגוג את ליל הסדר עם המשפחה שאצלנו המסורת היא מאוד חזקה בבית. לא זוכרת את עצמי שבת או חג כשאני לא עם המשפחה אבל כך היה לא היה דבר שיעצור אותי מההחלטה הייתי ככ נחושה שלא היה איכפת לי כלום.כבר באותו יום הייתי על האוטובוס בדרך לאילת. כ"כ גאה בעצמי שעשיתי את זה ועוד לבד משהו שלא היה לי אומץ תמיד. אבל לכל החברות יש חבר ולכולם יש חיים משלהם. לא רציתי לחכות.הייתי על האוטובוס שמחה ובו זמנית עצובה ואפילו בוכה. התרחקתי ככ מהבית פעם ראשונה לבד. בידיעה ששבתות וחגים אני יעשה לבד שבת וחג הכי קרירים שהיו לי אי פעם.
וכך היה בבוקר הגעתי לאילת משם אספה אותי הקבלנית לדירה הכל נראה טוב דירה מהממת עם 3 שותפות שעדיין לא הספקתי לראות ישנתי שעתיים וכבר התחלתי בחיפוש עבודה במלון הילטון מלכת שבא. האנגלית שלי שואפת לאפס ראיון קצר ולעניין כדי לדעת שלא אוכל להתקשר אכזבה קטנה אבל עדיין לא מוותרים מיד אח"כ כבר הייתי במלון אחר אורכידאה.שם תנאי הקבלה לא ממש קפדניים כמו במלכת שבא ומיד התקבלתי. הגעתי לדירה קניתי כמה דברים להעביר את היום בערב ישבתי עם הבנות דווקא איכותיות וחמודות מיד התחברתי(משהו שקורה לעיתים רחוקות)
הלכתי לישון עייפה אך מרוצה יופי מחר אני כבר מתחילה לעבוד מתצרית לובי באורכידאה נשמע טוב לא?! ממש גאה בעצמי טפיחה על השכם לא תזיק:)
התחלתי לעבוד ולהתגעגע בו זמנית. כל צעד לי מלווה בדימעה. שאלות כמו מה אני צריכה את זה לה לעבוד ככ רחוק?! אבל הכרחתי את עצמי בכיתי השבת הראשונה קרבה.. מה? מה עושים? איך מתנהלת שבת לבד איך עושים את?!
אני מעשנת אבל לא בשבת דתי לייט אתם יודעים לא מעשנת אבל רואהטלוויזיה לא נוסעת. ככה תמיד היה בבית.
הגיעה השבת. איך מתי היא נכנסה?! אפילו לא שמתי לב.. ככה זה התחיל,אין אווירה אין מישהו שרוצה להרגיש איתך את השבת. לא היה לי ככ מה לעשות נרדמתי ואפילו לא הדלקתי נרות הרגשתי ככ מאוכזבת מעצמי,שבת אחת את לא בבית כבר שכחת מי את ומיאפה באת?!
אבל העברתי אותה מה כבר יכולתי לעשות?! השבת עברה בסבבה בעבודה נסעתי חזרתי ויום שבת היה נראה כמו שישי עבודה ולמיטה. הימים עברו ואיתם התקרב החג,חג פסח.. בטח אמא שלי משתגעת נקיונות חריצים משפשפים בלטות.ומה פה?!אפילו ניקיון בסיסי לא הולך כאן היה לי יום חופש אמרתי לעצמי בשביל להרגיש קצת טוב עם עצמי אני חייבת להזיז עיניינים ולנקות כמה שאוכל. וכך היה.בינתיים הימים עברו וכל יום שעובר אני בוכה והגעגועים משתלטים אני ככ רוצה להיות קרובה לאמא לא לעבוד ולראות אותם ולצחוק ולנקות דברים שלא אהבתי לעשות בד"כ אבל ככ הערכתי אותם אז."דברים שלא רואים מכאן רואים משם" משפט ככ נכון.
מצאתי 1001 מליון תירוצים למה לא שווה לי להמשיך ולעבוד באילת. כאילו למה זה מועיל לי?! אבל אמרתי לעצמי שאם אחזור אתקע ולא אתקדם.אני חייבת לתת לעצמי צ'אנס לחכות לפחות חודש. ככה היה דיברתי עם אמא שלי היא אמרה שאבא שלי בא לסדר כמה דברים בבית ולבקר לפני החג(ההורים שלי גרושים כבר 10 שנים) התפלאתי וכעסתי מה קרה הוא נזכר שיש לו ילדים?" היה לו איזה סידור שהוא היה צריך לעשות בעיר?" כעסתי אבל כמו כל פעם העברתי. בדיוק באותו יום נזכרתי שראיתי אותו בפסח שעבר כלומר שנה כבר לא התראינו. כן הוא כמה פעמים במהלך השנה אבל איכשהו לא יצא לי לראות אותו, הייתי בבסיס יצאתי ועוד כמה דברים שאפילו מצאתי לעצמי דרכים ולהתחמק ולא לראות אותו.כ"כ כעסתי עליו ולא הייתי מוכנה לוותר בעד שום דבר.ככה זה נגמר השיחה על אבא ואיחולי חג שמח. עוד מעט נכנס החג שוב אין אווירה הכל נראה אותו דבר שבתות וחגים כמו שאר ימי חול. ליל הסדר הגיע אני מחכה בתחנה אוטובוס לעבודה. אנשים ברחוב הולכים לבית כנסת כולם לבושים לערב חג. כ"כ קינאתי במשפחות האלה הייתי נותנת הכל כדי להיות בבית עכשיו.פתאום עלתה בי חרטה איומה. והתחלתי לבכות כמו תינוק בתחנה אנשים עוברים ואומרים חג שמח ואני פשוט מתפרצת בבכי לא יכולה יותר. אני רואה את האוטובוס מרחוק מנגבת מהר את הדמעות ועובדת על חיוך צבוע.אני עולה והכל נראה כרגיל.. כולם במלון הולכים לבית כנסת המנהלים הגיעו למלון הכל צריך להיות מתוקתק ומסודר לליל הסדר כוסות צלחות ניקיון הכל צריך להיות פיקס כל המלצרים של כל המשמרות הגיעו באוו ערב אני מסכלת ובוכה. כועסת על עצמי שנסעתי לפני החג ככ רוצה להיות בבית.
עבר הליל סדר בפופקורן מול הטלוויזיה ושינה. עברו הימים. היה לי יום אחד שחרוט בזיכרוני. יום שנסעתי לעבודה ונזכרתי פתאום באבא כשלימד אותי לנסוע על האופניים על הטיולים בשבת. על המשחקי כדורגל שהיינו רואים ביחד.הכל עלה מבלי שחבתי על זה אפילו פתאום ככ חשבתי עליו. כשלא יצא לי מזה 10 שנים.פתאום הרגשתי דקירה כזאת בלב מן געגוע עז.היום עבר ועוד יום הכל עבר כרגיל סופרת את הימים תאמת?! ניהיה כבר יותר טוב התחלתי לצאת עם הבנות וזה לא היה נראה לי ככ נורא.
יום רביעי חברה הכי טובה של אחותי מתחתנת בת בית. חייבת להיות שם שמחתי שיש לי תאריך חזרה והימים עברו על זה.הייתי חייבת להוכיח לעצמי שאני יכולה לבד.היום יום ראשון איזה התרגשות יום רביעי אני בבית.
יום חמישי שבוע לפני שאני חוזרת לבית!!יש!!!מספר לא מוכר מתקשר מי זה?
"יעל? מה נשמע זה אבא"(אווו אבא מה אתה רוצה? לא דיברנו מלא זמן אפילו את המספר שלך אין לי)
"בסדר אבא מה איתך?"
"אני בסדר גמור,מה איתך אמא אמרה לי שאת באילת איך שם כפרה על העיניים שלך?"
"בסדר, סבבה לאללה"(טוב נו יאללה מתי תיגמר השיחת חובה הזאת?)
"יופי כפרה עלייך, שמעתי שאת חוזרת יום רביעי,ואת נשארת בבית עד יום ראשון. יום ראשון בעז"ה אני אבוא לבקר אותך ויביא לך את המתנה ליומולדת (שהייתה לי לפני חודש חודשיים) גם הרבה זמן לא ראיתי אותך"
"טוב סבבה,אז יאללה נדבר..."
"טוב אמא שלי אני מתגעגע אלייך ואוהב אותך"(מה?! מה אומרים ברגע כזה?)
"אמממ גם אני יאללה אבא ביי"

הלכתי לישון מחר אני עובדת ב8 קראו לי לבוא מוקדם. יום שני ב7 וחצי טלפון מסננת מתוך שינה אין מצב שאני עונה יש לי עוד חצי שעה לישון. שוב הטלפון מצלצל אחותי. טוב אחותי עם כל הכבוד לגעגועים אני אחזור אלייך עוד חצי שעה מה הלחץ?!
סיננתי שוב.אחרי שניה שוב. טוב נו אני יענה אולי היא נכנסת לעבודה רוצה לדבר לפני נסלח לה."הלו ליאת?"
"יעל? את ערה? קומי שנייה"הרגשתי בקול שלה שמשהו לא טוב היא נשמעת צרודה קצת.
"מה קרה ליאת? מה יש לך???"
"תשבי שנייה,תרגעי"
"נו דברי!!"
"א-ב-א בבי"ח במצב קשה תתארגני מהר תאספי את הדברים שלך ותבואי"
אמאל'ה מה במצב קשה?! מה מה עושים איך אורזים מאיפה? עוד לא פתחתי את העניים התחלתי ישר לבכות "מה איך אני אגיע אני לא אספיק לראות אותו אבא אני לא אספיק לראות אותך"
מילה התעוררה מהבכי ונבהלה חיבקה אותי והתחילה להרגיע אותי ולארוז לי את הדברים . גם זיווית קמה בבהלה "זה שלך?" זה?" מה אני לא יודעת תדחפו הכל אני חייבת לטוס שמה עליי משהו מזמינה מונית ועולה על המטוס.דרך גיהנום. הכל שחור הכל רץ במחשבות. אין לי כוח לבכות העניים שלי שורפות.
אבא שלי בבי"ח אבא הכי בריא בעולם הוא אדם בריא מה לו ולזה?!?! אלוהים בבקשה שלא יקרה לו כלום ואם כן שאני אספיק בבקשה לא ראיתי אותו שנה!!!
"ליאת מה המצב שלו?"
"לא יודעים אבל קשה? איפה את?"
" מי יודע תביאי לי את המספר אני אתקשר, אני בת"א.
למה אתם לא שם בבי"ח?! למה אתם לא איתו?! מה קורה פה לעזעאל?!"
" אנחנו מחכים לך רק איתךך אני הולכת לשם"
"מה למה?! תסעי!! עד שאני אגיע"
לא אין מצב"
"טוב אני מגיע לעכו שם תחכו לי וניסע ביחד"
"לא תגיעי הבייתה נתארגן ונלך"
"מה להתארגן לא מעניין אותי! אני רוצה לראות אותו!!!!"
אחרי שעה של ויכוחים היא השתכנעה אנני באה לעכו ומשם ניסע יחד.
הגעתי לעכו. איפה אחותי נוו הזמן רץ אין זמן כל דק קריטית..
הנה היא טוב יאללה המזוודה לאוטו וטסיםם מפה.
מה זה לא האוטו! עם מי היא באה? זה חבראות שלה בכלל מה הקשר?
היא יוצא מהרכב, ומחבקת אותי.
"לא הבנת?"
" מה הבנתי"
"אבא נ-פ-ט-ר כבר בבוקר מוקדם,לא רציתי להודיע לך ככה התעקשת שאני אבוא לפה אבל זה לא שווא כבר לא תספיקי לראות אותו"
" אני לא מאמינה!"
איפה הסיגריות איפה הם אני בשוק!!!!!!!!!
אין לי כבר דמעות משום מה אני לא בוכה יושבת והמומה...
ההלוויה
אבא סוף סוף אני נוגעת בך מרגישה אותך... גם אם זה מתחת לתחריכים דמות פנייך אני נוגעת בהם ולא ממאינה מנסה דמיין אותך מת.
הבטחתי לעצמי שאיהיה שפויה בהלוויה בשיל אמא וחיות שלי. ום דבר לא ישבור אותי.
אבל יצא והצרחות והדמעות והאי שפיות מתעתע בי דיי!! אני חייבת לשלוט בעצמי אבל לא מצליחה " אבא תסלח לי" אבא בבקשה אני אוהבת אותך אני בסולחת ומבקשת סליחה על הכל אבאאא"
השבעה עברה עם החברים לא מעכלת. מה חזרתי מאילת הייתי שם פים באמת שלא זוכרת!
הזמן עובר וכל לילה אני חושבת עלייך אבא כל לילה אני בוכה נזכרת בהלוויה לא מסוגלת לחשוב על משהו אחר לפני השינה.
הכל נראה לי רע....