ששחוררעל גבעת הר האיזמרגד עמד לו ארנב
פניו של הארנב בישרו יאוש.
השמש השוקעת והיאוש שבפני הארנב הקנו לסיטואציה סוג מסויים של סוף.

זה כבר ימים שהארנב מחכה לחבריו שאבדו לו,
שולל בתוקף כל מחשבה המנסה לרמוז שהשאירו אותו מאחור במודע.

את המסלול של השמש השוקעת הכיר הארנב היטב.
לפני כל סוף של יום, שהאור בשמים כבר כמעט ונגמר לו, היה מיישר מבט אל תוך החושך היורד לעולם.
היה מסתכל אל תוך הלילה במבט חודר, קצת לא מובן לו.
אולי, חשב לעצמו הארנב, אולי כך, עם המבט החודר והבוחן אצליח להביס את הלילה. מה כבר יש לו ללילה להסתיר.
הלילות התארכו ונראו לו כנצח, בבוקר הרגיש איך קרני השמש מנחמות אותו.

הוא לא הצליח לזכור מתי בדיוק אחל להיות שונה, לא כמו כולם.
למה התחיל לחשוב ולחפש משמעויות בדברים, למה לו בכלל, מי צריך משמעות כשאתה ארנב.
איך קרה שהפך להיות לאחד כזה שבוחן דברים מהצד, מה חושבים עלי ולמה.
יותר מהכל, חשב, אולי הטעות הכי גדולה שלי הייתה בלשאול, מה הם כבר יודעים,
אף-אחד לא יכול באמת להגיד לי מי אני ולמה אני שונה מאחרים.
או שאולי, בעצם... הוא כבר לא זכר איך המחשבה הזאת התחילה.

על גבעת הר האיזמרגאד ירד הלילה.
והארנב שכבר לא היה יכול לשאת עוד את המועקה ותחושת המלחמה הפנמית שלו עם עצמו ועם הלילה היה כבוי.
איפה שהוא, בין הזמן שעבר לגעגוע לעבר הלא רחוק, גבר הרצון למות על הפחד מהסוף.

בדיוק בנקודה בה האדם לא יכול לבכות יותר, כך היה הארנב שאיבד את הרצון לחיות.
לא ראה טעם להמשיך לחיות בלי חבריו שהשאירו אותו לבד מאחור.
בהכל האשים הארנב את המודעות, זה הכל היא גרמה.
מי צריך את התבונה שבדברים, לא רוצה לחשוב יותר, רק לישון...

כל יתר המחשבות גרמו לו לעצבות בכל הגוף
ועכשיו, לבד מול הלילה עמד בלי לזוז.
נכנע לקור ולרצון למות.

במודע או לא, צנח הארנב מגבעת ההר אל מותו ובו בזמן חשב,
המודעות הורגת.ססוףף

אאדוםם" דם זה דם ורגשות כנים... "ססוףף

דבר שני...
שורה 9 מלמעלה..
להביס*
ולא לאביס..

זהו.. זה פשוט הציק לי..

אתה יודע שאתה מוכשר וכבר אין לי מה לחדש לך.. זה ממש יפה.

לא רציתי שההשראה תעבור אז כתבתי מהר..

גם יש עוד טעות, כתבתי החל עם א'
נסיתי לערוך, אי אפשר