אוקיי, זה פרק ממש, אבל ממש ממש ממש ממש ממש ארוך!!
תהנו=)
יירוקק---------------------------
time of your life-פרק 5 ססוףף
אדם נתן לאיאן אגרוף ואיאן שאל "למה זה היה עכשיו?!" מחזיק את האף שלו, הוא התחיל לדמם. "אדם!!!! מה אתה עושה???" צעקתי עליו! "היא" והוא הצביע עליי "שלי!" איאן התיישר ונתן לו אגרוף בבטן ואז בפנים. הוא נפל על הרצפה ואיאן תפס את היד שלי ואמר "אנחנו הולכים." לפני שיצאנו הוא אמר לאדם "ג'ואי היא לא רכוש!! ככה לא מדברים לגברת! אידיוט!!" ויצאנו. התיישבנו על ספסל רחוב משם. איאן עדיין החזיק את האף שלו, הדם לא הפסיק לצאת. "אתה בסדר?? תראה לי." הסתכלתי על המקום הפצוע, זה היה נראה כאילו נשבר לו האף או משהו, אפילו שהוא לא. "אני בסדר... זה שום דבר." זה היה נראה נורא!! "לא, אתה לא בסדר! צריך לחסום את הדימום ולגשת לבי"ח או משהו..." הוא קרע את הקצה של השרוול שלו ושם על הדימום. "זהו, לא צריך ללכת לשום מקום. הדימום תכף ייפסק. את בסדר?" איזה עקשן! "כן, אני בסדר, אבל אתה צריך ללכת לבי"ח! זה יכול להיות שבר או משהו. אל תתווכח איתי." הוא נאנח. "אני לא צריך ללכת לשום מקום! זה אפילו לא כואב כבר. בואי, אנחנו נוסעים." עלינו במדרגות ישר למכונית שלו. "לאן אנחנו הולכים בדיוק?! אתה צריך טיפול, אתה לא מבין?!" הוא פתח לי את הדלת "כנסי." נכנסתי בחוסר רצון והוא הלך למושב שלו. הוא התחיל לנהוג. "איאן, אני מה זה מצטערת על כל העניין הזה. הבן אדם הזה הוא פסיכי!! הוא לא נורמלי!!" "זה בסדר, את לא צריכה להצטער על הטמטום שלו. הוא זה שחושב שאת רכוש, והוא זה שחושב שאת עדיין שלו, לא את." חוץ מזה כל הנסיעה ישבנו בשקט. לא הוצאנו מילה.

יותר מזה אני לא כ"כ זוכרת... אחרי הכל, שתינו לא מעט בארוחה, עם היין והכל וגם בבר.



*בוקר אחרי*

קמתי בבוקר, עם כאב ראש נוראי! אלכוהול מחורבן! 'מה זה? איפה אני?' "בוקר טוב לך." איאן נכנס לחדר עם חיוך, כוס מים ואספירין. "את בטח תצטרכי את זה." והגיש לי את הכוס עם הכדור. לקחתי את זה ושאלתי אותו "מה אני עושה פה? איפה אנחנו בכלל? ו...קרה משהו בלילה?" הוא שתק לרגע ואז הוא אמר "זאת הדירה שלי, זאת שקניתי בגלל הגירושים. לפי מה שאני זוכר, כי גם אני לא הייתי הכי פיקח, אחרי מה שקרה בבר, הלכנו לפה והיית עייפה ונשארת לישון... אחרי..." ואז הוא שתק. שיט! ברגע שקמתי ידעתי שזה קרה... בלעתי את הכדור והרכנתי את הראש. הוא הסתובב ויצא מהחדר. לקחתי את הבגדים והתלבשתי. זאת לא הפעם הראשונה שלי, אבל עדיין... אנחנו ביחד... יומיים בערך. זה מוקדם! מוקדם מידיי! קמתי מהמיטה, לבושה, ויצאתי מהחדר. ניגשתי אליו ושאלתי "השתמשנו ב...אמצעי מניעה, נכון?!" הוא אמר "אני בטוח שכן...אני זוכר הכל במעורפל..." כל המצב הזה היה קצת...קצת הרבה מביך. "רוצה?" הוא שאל והגיש לי לחמנייה עם שוקולד. "למה לא?!" אמרתי ולקחתי אותה. "שמעי... זה לא כ"כ באשמתי, וגם לא באשמתך! שנינו היינו שיכורים, לא שמנו לב למה שעשינו." ידעתי שהוא צודק. "אני יודעת...עדיף שאני אלך הביתה עכשיו." הוא סיים לאכול את הלחמנייה ואמר "אני אסיע אותך." הוא לקח את המפתחות של המכונית ויצאנו. התחלנו לנסוע לכיוון הבית שלי. הוא שם את היד על הברך שלי ואמר "אנחנו בסדר, נכון?" הנהנתי להסכמה. כל שאר הנסיעה הייתה שקטה. כל המצב הזה של השקט מביך אותי. כאילו משהו לא בסדר. הגענו אליי הביתה נישקתי אותו ואמרתי "תודה על הארוחה, והכל. ושוב, אני מצטערת על מה שקרה אתמול." "זה בסדר, אל. ואני אשמח אם נצא עוד פעם מתישהו." "אני אשמח." אמרתי וחייכתי. פתחתי את הדלת, אמרתי "ביי" ובאתי לצאת. ואז הוא אמר "אני אוהב אותך." עצרתי שניה ואז קמתי מהמושב, ויצאתי. הוא באמת אמר את זה? חשבתי לעצמי ונכנסתי הביתה. "איפה היית כל הלילה?!" ישר כשנכנסתי אמא שלי צעקה אליי. "תרגעי!! ישנתי אצל חברה שלי כי הייתי עייפה ולא היה מי שיסיע אותי!"

"אז למה לעזאזל לא הודעת לאף אחד?? את יודעת איך אני ואבא שלך דאגנו??"

אוקיי, עד כאן! "א0-ל תקראי לו אבא שלי!! עם כל הכבוד לרוברט, הוא לא אבא שלי!! ותעזבי אותי כבר, אני פה, אני בסדר. זהו, נגמר הסיפור!" ואז אחותי ירדה במדרגות, לועסת מסטיק כמו אלפקה, "איפה היית? עם החבר הזה שלך?" אחחחח... אני אתקע לה גרזן בבטן!! "לא!! תעזבי אותי כבר!! איזה קרציות אתם, אנשים!" צעקתי ועליתי למעלה במדרגות. אני עוד אשתגע עם משפחה כזאת!! נכנסתי לחדר וישר תפסתי את הטלפון. התקשרי לאדם. "הלו?"

"אדם? זאת ג'ואי."

"היי..."

"אני יכולה להבין בדיוק מה זה היה אתמול?! נפלת על כל הראש?! מה נתת לו אגרוף כזה?! אין לך מושג כמה זמן המקום דימם לו!!"

"קודם כל תרגעי, גם אני לא במצב הכי טוב, תודה ששאלת. אני לא נפלתי על הראש, אבל את כן. עם המורה להיסטוריה?! השתגעת?? הוא גדול ממך ב...איזה 20 שנה!!!"

"מה אכפת לך עם מי אני יוצאת?! אתה זה שבגדת בי!! אין לך זכות דיבור בכלל! ניפרדנו לפני חצי שנה, תתגבר, תעבור את זה! אתה ילד גדול!! לא הייתה לך שום זכות להרביץ לו ככה!!!"

"אכפת לי כי אני אוהב אותך! ולא בגדתי בך, ג'ני נישקה אותי, כבר אמרתי לך את זה איזה מליון פעם! תעזבי אותו, הוא גדול ממך בהרבה! הוא לא בשבילך!"

"מי אתה שתגיד לי מי בשבילי ומי לא?! אתה חתיכת אדיוט פרנואידי!! תתבגר כבר! לא כל דבר הולך במכות!!! שלא תעיז לעשות את זה שוב, כי פעם הבאה אני אתקשר למשטרה או משהו!!!" צעקתי עליו וניתקתי. איזה חוצפן!! הוא התחיל ממש להרגיז! הרמתי את הטלפון וחייגתי למייק. קבעתי איתו שאני באה אליו עכשיו. מצידי אני אלך ברגל, אני יוצאת מפה! "טוב, עוד שעה אני אצלך. ביי" וניתקתי. נכנסתי למקלחת מהר ויצאתי מהבית. לא אמרתי לאף אחד שאני יוצאת, שיחפשו אותי! כשהגעתי למייק סיפרתי לו את כל מה שקרה. הוא לא הפסיק להגיד שהוא מצטער... "למה אתה מצטער כ"כ הרבה?! זאת לא אשמתך." הוא אמר "זה כן." והוא סיפר לי הכל. אני לא מאמינה עליו! אבל רגע... הוא אמר שהוא אוהב אותי? או שהוא אהב? אוקיי, עכשיו זה נהיה ממש... "אני... אין לי מה להגיד." הייתי ממש בשוק. "אל תגידי כלום. אני ממש ממש ממש מצטער! הוא איים עליי, ולא כ"כ הייתה לי ברירה. זאת אשמתי! ואני אבין אם לא תרצי לדבר איתי, או משהו כזה." למה החיים שלי נראים כמו סרט? כמו סיפור הזוי! למה הכל צריך להיות כ"כ מסובך?! זה החיים, יופי. אחלה של תשובה=\ "אני צריכה מים." הוא קם והביא לי כוס מים. "אני...אני בהלם. " הוא הרכין את הראש. "אולי עדיף שתלכי הביתה. תחשבי קצת על הדברים. עברו עלייך יומיים קשים." הוא כ"כ צדק! אבל אני לא מאמינה! מייק? האדם שאני הכי סמכתי עליו בעולם? איך? למה? קמתי ויצאתי. בלי להגיד להתראוץ, בלי כלום. פשוט ללכת. הלכתי איזה שעתיים בחוץ, חושבת על הכל. מבולבלת לגמרי, לא יודעת מה לעשות עם עצמי. למייק אני לא יכולה לחזור, הביתה אני ממש לא רוצה ללכת ועם איאן...טוב, המצב בינינו דיי מתוח. אני אלך למישל. אני פשוט צריכה מישהו לחבק, מישהו שיגיד לי שהכל יהיה בסדר, אולי היא אפילו תוכל לעזור לי. הלכתי אליה וסיפרתי לה את הכל! ממש נשפכתי! באיזה שהוא שלב, מרוב המתח התחלתי לבכות, נשברתי. היא באה אליי, חיבקה אותי ואמרה לי, כמו שציפיתי, שהכל יהיה בסדר. אני יודעת שזה נכון, השאלה היא מתי. אינ מקווה שבקרוב, כי המצב בלתי נסבל! ישבנו, ראינו סרט, הפלאפון שלי היה כבוי. כשהיא הלכה לשירותים פתחתי אותו וראיתי 12 שיחות שלא נענו. איזה 5 מאיאן, 3 מאדם ו-4 מאמא שלי. שיעזבו אותי קצת, בחיי! התקשרתי לאיאן. "היי, מה קורה? ראיתי שהתקשרת." אמרתי ומשכתי באף. עדיין בכיתי קצת. "כן, רציתי שניפגש מתישהו היום. את בסדר? נשמע כאילו בכית." אני לא אתחיל לספר לו הכל. לא עכשיו, וגם לא בטלפון. "כן, פשוט...פשוט ראינו דרמה עכשיו ו... מתי?" "אהה, אוקיי. אם את אומרת. לא יודע, מתי שבא לך. לא אכפת לי אפילו עכשיו." שמעתי דלת נסגרת, מישל יצאה מהשירותים ובאה לסלון. "אני פשוט עכשיו אצל חברה שלי... אז בוא נגיד עוד חצי שעה?" "אוקיי, עוד חצי שעה אצלך. ביי, נתראה." "ביי" אמרתי, וניתקתי. "ממש ממש תודה מישל! עזרת לי מאד!" "בטח, אין בעיה. אני תמיד פה בשבילך. אני מבינה שאת צריכה ללכת... לאיאן...נכון?" הנהנתי. היא כבר יודעת שהוא המורה שלנו להיסטוריה. היא בעצם יודעת הכל. לא החסרתי פרט אחד. לא מביך אותי. "כן..." "אוקיי, אין בעיה. רק אח"כ תתקשרי אליי, אני רוצה לדעת אם הוא באמת אמר את זה או לא." חייכתי "בטח! אני אתקשר אלייך. ושוב, תודה!" ויצאתי. הגעתי הביתה, אמא שלי שוב צעקה עליי, שוב לא התייחסתי ואחרי חצי שעה יצאתי. לא אכפת לי שאני כל היום לא בבית. איאן הגיע ויצאנו. נסענו שוב לבית ההוא. "למה אנחנו נוסעים לפה שוב? הבית ריק." הוא הניד לשלילה. "לא, ההובלות כבר הגיעו והעבירו הכל. אל תדאגי, הכנסתי לנו משהו." חייכתי. הגענו ועלינו אליו. כשנכנסתי השולחן היה ערוך לארוחה והכל. שמחתי שהוא ככה. כל הבית היה מרוהט, מסודר, ממש לא כמו שהייתי פה מקודם. קודם לא היה פה כלום חוץ משירותים, מזרן באחד החדרים ומטבח, בלי מוצרים חשמליים. הסתובבתי אליו ונישקתי אותו, כתודה. התיישבנו ליד השולחן, ולפני שהוא מזג את היין הוא אמר "את יודעת... אני התכוונתי למה שאמרתי." אין לי מה להגיד. "התכוונת למה?" ניסיתי למשוך קצת זמן. לחשוב על תשובה... להגיד לו? או לא להגיד לו? "לפני שיצאת מהמכונית, אמרתי שאני אוהב אותך. התכוונתי לזה." אוקיי... אני בד"כ לא אומרת את זה הרבה... אני בכלל לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שאמרתי את זה! אבל לא אכפת לי. זה נכון. "גם אני אוהבת אותך, איאן." אמרתי והוא חייך. הוא מזג את היין, הרים את הכוס ואמר "לחיינו..." "לחיינו..." אמרתי גם אני ושתינו. הארוחה עברה בסדר גמור, דיברנו על כל מיני דברים, חוץ ממה שקרה אתמול. אף אחד מאיתנו לא רצה להזכיר את זה. סיימנו כבר לאכול ואז איאן אמר "רוצה לצאת? אני מתכוון... הלהקה, יש לנו הופעה ואני רוצה שתראי אותה, כי אתמול...היא דיי התבטלה." חשבתי רגע ואמרתי "ומה אם אדם יהיה שם שוב? אני לא רוצה שתיפגע!" הוא נאנח "לא אכפת לי. הוא לא יהיה זה שימנע ממני לצאת מהבית. הוא קטן ממני ב-13 שנה, חושב שהוא יותר מידיי. אני אהיה בסדר. את רוצה?" "טוב, בסדר. אבל אם הוא יבוא, תנסה להימנע מ...לריב איתו שוב." "אל תדאגי. אני לא. יאללה, בואי." הוא לקח את המפתחות ויצאנו. הגענו לבר, אותו אחד שהיינו בו אתמול. ישר כשהגענו איאן וכולם הלכו למאחורי הקלעים והתחילו את המופע. זה היה ברור שזה יקרה. "שמעתי שהמופע נדחה להיום, אז ציפיתי לראות אותך כאן." אדם! סעמק, אני ממש מתחילה לשנוא את הבנאדם. "אדם, פשוט...אל תתקרב אליי יותר. אני לא שלך, אנחנו לא ביחד. תעזוב אותי כבר בשקט." או הניד את ראשו ואמר "נראה לך?? אני לא אוותר לו בקלות כזאת! הוא עשה לי פנס הבן זונה!" אגו מטומטם! בלי לחשוב הרבה, קמתי נתתי לו סטירה והלכתי. נעלמתי בין הקהל, ככה שהוא לא יוכל לראות אותי. מגיע לו! הוא דיי היה בהלם מזה, אבל לא אכפת לי! המופע נגמר ואיאן ראה אותי וכשהוא ירד מהבמה הוא הלך אליי. "זה היה טוב!" חייכתי ואמרתי "כן, המופע היה מעולה!!" הוא הניד בראשו "לא, לא המופע. הסטירה!" הוא אמר וצחק. צחקתי איתו. "היי, הייתם מעולים!!" אמרתי ללינקולן, בקי וג'ורג'. "תודה." הם אמרו ביחד. "תגידו, הוצאתם דיסק או משהו? כי אם לא, אתם צריכים." אמרתי להם. "יש דווקא, אחד. אבל הוא לא כ"כ הצליח. " ואז אדם ועוד איזה 3 אחרים באו לידינו ושוב התחילו המכות. בקי ואני פשוט עמדנו בצד, מנסות להפריד ביניהם. כולם היו מסביבנו וצעקו "מכות! מכות!" ולפני ששמנו לב, הגיעה המשטרה. מזל שהיא עצרה אותם פה! אין לי מושג לאן זה יכל להיגרר! כולם היו פצועים, לא היה אחד שלא דימם. זה לא יכול להימשך ככה! כולם נעצרו למשך הלילה. הדרך היחידה לשחרר אותם הייתה בערבות. אבל...לא כ"כ הייתה לי דרך להשיג כסף. דיברתי עם בקי ולקחתי את הכסף שהיה לי(כי לא יכולתי לבקש מאמא שלי, ובטח שלא מסטף...). את ג'ורג' חברה שלו שיחררה אותו מיד, ולינקולן היה פנוי, אז גם הוא נתקע שם. מה לגבי כל השאר? לא אכפת לי. כדי להוציא את שניהם, היינו צריכים 450 דולר. לי היו 200 ובקי שילמה את השאר. אחרי שהם יצאו והודו לנו, אמרתי לאיאן שאני צריכה לדבר איתו, בפרטיות. הלכנו לספסל בצד והתיישבנו. "מה קרה? אם זה בקשר לכסף, אז אני אחזיר לך, זה בכלל לא נושא לדיון." "זה לא זה...הכסף לא מפריע לי. זה פשוט ש...תראה אותך. אתה כולך פצוע וזה...זה בגללי. אני... זה ממש הולך לכאוב לי מה שאני מתכוונת להגיד, אבל אני חייבת. אני רוצה שניפרד. לא מגיע לך את כל הסבל הזה בגללי. " הוא היה בהלם. האמת שגם אני. אבל הייתי חייבת. "לא!! לא אכפת לי גם לריב עם מליון אנשים בשבילך! אל תעזבי אותי... זה... זה מה שהוא רצה! הוא רצה להפריד בינינו!" דמעות התחילו לעלות בעיניים שלי. "אני מצטערת..." אמרתי בקול חנוק ואז התחלתי לבכות. קמתי והלכתי. לעזאזל עם זה... הגעתי הביתה, כולי בוכה. "מה קרה מאמי?" אמא שלי שאלה אותי כשנכנסתי הביתה. "כלום...סתם, יום קשה..." אמרתי כשאני עדיין בוכה. אני לא אספר מה שבין לבין, אני רק אגיד שהיא שכנעה אותי לספר... לא סיפרתי לה הכל, במיוחד לא את העובדה שהייתי עם איאן באותו לילה. היא נראתה לי כאילו... כאילו היא מבינה אותי. אלוהים, כמה שטעיתי! אחרי שסיימתי לספר לה הכל, הבכי כבר נפסק. היא חיבקה אותי ואמרה לי "אני... אני לא מתכוונת שנלך לעשות את זה עכשיו, אבל את צריכה להגיש תלונה." מה?? "תלונה של מה?? נגד מי??" איזה תלונה בראש שלה עכשיו?? "נגד איאן, חמודה. את קטינה, הוא גדול ממך ב-13 שנה, אם לא שמת לב. הוא הטריד אותך. הוא פשוט בא ונישק אותך. זה לא בסדר." לעזאזל! ידעתי שזה לא יהיה פשוט לספר לה... אני והפה הגדול שלי. "אמא, אני לא הולכת להגיש שום תלונה!! את... את פשוט פתטית! קמתי מהכיסא ועליתי לחדר שלי. עם אמא כזאת, לא צריך אויבים! הדלקתי את המחשב והתחברתי ל-MSN. ישר כשנכנסתי אדם כתב לי "אניח לא מצטער על מה שעשיתי. זה הגיע לו, ואת יודעת את זה!" זהו, אני שונאת אותו רשמית! הוא פשוט חלאה! "לא זה לא! תסתום את הפה שלך כבר, אתה חתיכת אדיוט פתטי! לא הספיק לך המעצר הזה?!" לא רציתי לספר לו שנפרדנו. זה רק ישמח אותו עוד יותר. "הספיק, היה יותר מידיי אפילו. אבל זה לא משנה את העובדה שזה הגיע לו." "תפסיק להגיד שזה הגיע לו כבר!!! ואם זה יקרא עוד פעם, אז עוד פעם תהיה במעצר. ואני אדאג לזה שתישאר שם יותר מלילה!" כתבתי לו וחסמתי אותו. טוב, מסתבר שכולם כבר יודעים מה קרה. קייטי, מישל, מייק, ועוד בערך...כל מי שברשימה שלי. לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד על זה, אז פשוט התנתקתי.

*שבוע אחרי*

בכל הזמן הזה לא דיברתי עם מייק, או אדם, וגם לא עם איאן. מייק ידע שאני פגועה ממנו, הוא רצה לתת לי את הזמן שלי. ככה הוא אמר למישל בכל אופן. ביומיים אחרי איאן לא הגיע לבי"ס. אחרי היומיים האלה הוא הגיע, וניסה לדבר איתי, אבל התחמקתי ממנו. עם אדם זאת לא הייתה בעיה כ"כ, אפילו שהוא כבר ידע שאני ואיאן נפרדנו בגללו. ואחרי הרבה צעקות, אמא שלי וויתרה על ההגשת תלונה.

שיט, אני באיחור! כבר יומיים. איך שהוא זה עלה בשיחה עם מישל, והיא הזכירה לי עובדה... מאד חשובה. "תחשבי אחורה, אחרי שהיית עם איאן, הוא אמר או לא אמר שהשתמשתם באמצעי מניעה?" חשבתי לרגע ואז קמתי ורצתי לחדר מורים. (זה היה בהפסקת צהריים.) עמדתי בפתח וקראתי לאיאן. הוא היה מופתע מזה, וישר קם עד שהוא כמעט נפל. לקחתי אותו לצד ולחשתי לו "איאן, אתה בטוח ב-100% שהשתמשנו באמצעי מניעה???" הוא חשב רגע ואמר "לא כ"כ... למה? אל תגידי לי ש..." קטעתי אותו, "אני חושבת שכן... אבל זה לא בטוח. אני אבדוק היום ואודיע לך." אמרתי והלכתי. הוא התחיל להגיד משהו, אבל לא רציתי לשמוע. אני לא יכולה להיות לידו מבלי... מבלי לחשוב עליו בצורה כזאת! אני עדיין אוהבת אותו, אחרי הכל. הלכתי למישל. "איזה פאק!!" היא שתקה. "את רוצה שנבריז ונלך לבית מרקחת? ניקח ערכה?" "כן, בואי." אמרתי ויצאנו משטח בי"ס. בדיוק שיעור אחרי זה היה לי הסטוריה. הגענו לבית מרקחת וביקשנו ערכה. הגענו אל מישל הביתה, שהיה יותר קרוב ונכנסתי לשירותים. כשחיכיתי הלכתי בסיבובים. הייתי ממש במתח, לראות אם כן או לא. "עברו 3 דקות" מישל אמרה וקמה מהכיסא. הלכנו לשירותים והסתכלנו על המקלון. זה חיובי...

יירוקק------------------------------ססוףף
אני יודעת שזה ממש ממש ארוך, אבל שווה את זה! פרק 6-פרק מדהים! פרק 7, בכלל!!! שווה לחכות!=)
אהבתם? תגיבו! לא אהבתם? גם תגיבו!

זה לא יהיה "ואז הם התחתנו והיא פרשה מבי"ס והולידה את התינוק וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה!" זה לא!!=\

זה סיפור פשוט מדליקקקקק!!!!
כל הכבוד על הכתיבה, על הרעיונות, על הכל!!
רואים שאת משתדלת לעשות את זה הכי לא צפוי שאפשר, וזה מה שהופך את הסיפור הזה למעניין כל כך..

תמשיכי לפרסם - אחלה סיפורים !

הבטחת היום את פרק 6 בגלל העיקוב אני רוצה כפיצוי את פרק 7 גם היום עחחעעח:):)

טלי אני ככתוםםבבינוניימכורהססוףףססוףףלסיפוריים שלך חחחחחחח