נוסע יחד עם המשפחה,
על כביש ישר שלא נגמר,
אימי תמיד נסעה בהצלחה,
כישרון הנהיגה אצלה היה ותמיד נשאר.

הדרך מתחילה אותנו לשעמם,
לאימי לא נשאר דבר לעשות,
ומרוב שעמום החלה להירדם,
את הדרך כבר הפסיקה לראות.

אני יושב ולא מבין,
לאן אנחנו נוסעים?
אט אט מתחיל להאמין
כי להתרסק אנו עומדים.

אמא עוברת לנתיב הנגדי,
אני מתחיל להזיל דמעות,
על כך שיותר היא לא תהיה איתי,
אלא אי שם בבית קברות.

משאית באה מנגד,
אמא לא רואה את האסון מתקרב,
אני יושב וקורע את הבגד,
שלא אהיה עם האמא שאני כל כך אוהב?

אור לבן לפתע הופיע,
שוכב בתוך שלולית דם,
נער קטון עזרה לי מציע,
ברקע שומע אמבולנסים בקול רם.

עיניים נעצמות,
רואה תקרה עם אורות גדולים,
אף אחד אותי לא יכול לרמות,
הבנתי שאני בבית חולים.

שוכב על המיטה,
לאמא מתגעגע כל כך,
הרופאים בינתיים מציעים לי עזרה,
ואני צועק "אמא אני אוהב אותך."

צועק על הרופאים,
איפה האישה אשר יצאתי ממנה?
והם בלחש מחריד לי עונים,
אימך ילד - איננה.

קרה משהו??????

את האמת..שיר מזעזע <במובן הטוב של המילה...>
הוא כל כך עמוק ונוגע...
פששששששששששש...כשרון!!
רק למה בחרת דווקא את הנושא הזה?
אני מקווה שלא מתוך נסיון אישי בכל אופן...
תמשיך לכתובבבבבבבבבבב
=)