#9203, "סיפור מרגש מאוד - חובה לקרוא!"
|
אותי אישית ממש ריגש..
מורן: האהבה פרחה אחרי שעידו נפצע בפיגוע
הם דיברו חודשים ארוכים ב-ICQ אבל מעולם לא נפגשו. אבל אחרי שעידו נפצע בפיגוע מורן נסעה לבקר אותו בבית החולים. והוא בכלל לא ידע שהיא בדרך אליו
תמיד אמרו לי שאני מכורה לפנטזיות, שאני לא מציאותית ושתמיד אני צריכה לזכור שהחיים הם לא כמו בטלויזיה או בסרטים.ידעתי את זה, אבל אף פעם לא תיארתי לעצמי שאני איקלע לתוך סיפור אהבה שכזה.
בפעם הראשונה שדיברתי עם עידו הייתי שבורה לגמרי. בדיוק נפרדתי מהחבר הקודם שלי שכל כך אהבתי, ורוני, ידיד שלי הציע לי לדבר עם חבר שלו (עידו) כי גם הוא עבר תקופה דומה באותו זמן.
לא התנגדתי והתחלתי לדבר עם עידו ב- ICQ ובלי ששמתי לב עלה כבר הבוקר. לילה שלם דיברנו ואפילו לא שמתי לב. השיחה זרמה ודיברנו על כל נושא שבעולם. אף פעם לא הייתה לי כימיה כזאת עם מישהו. הוא אפילו לא שאל איך אני נראית ובאיזשהו מקום זה הפריע לי כי זה גרם לי להניח שהוא מכוער. מין פסיכולוגיה משונה של עצמי.
גם ביום שאחרי דיברנו, ועוד ימים רבים אחרי. תמיד עד אור הבוקר. דיברנו במשך ארבעה חודשים ובזמן הזה גיליתי כמה שהוא לא מכוער כמו שחשבתי בהתחלה. הוא עזר לי בכל כך הרבה דברים, עודד אותי כשהייתי עצובה, שמח איתי כשפקדו אותי ימים טובים. היינו ממש כמו זוג מאוהב, רק שאף פעם לא באמת נפגשנו פנים אל מול פנים. תמיד רצינו להיפגש אבל מרחק רב הרחיק בינינו, והקשר שלנו נשאר ברמה התיאורטית של "אם היינו נפגשים...".
ערב אחד דיברנו כהרגלנו כמה שעות טובות, השיחה הייתה ממש טובה, אפילו יותר מתמיד, והרגשה מוזרה התחילה להתפשט לי בגוף. לא הצלחתי להירדם כל הלילה, ההרגשה הזאת פשוט לא עזבה אותי. לא ידעתי להסביר אותה או אפילו להגדיר אותה כטובה או רעה.
יום למחרת החלטתי לסיים את הקשר. הרגשתי שהוא גדול עלי, שהוא יוצא מכלל שליטה, שהוא הרבה יותר מדי רציני בשביל קשר ב- ICQ. שאני הרבה יותר מדי קשורה אליו. כשעשיתי את זה, הרגשתי כל כך רע עם עצמי, ולצערי גרמתי גם לעידו להרגיש ככה. אבל פשוט חשבתי שזה מה שצריך לעשות, שזו ההחלטה הנכונה, ושבעוד זמן מה אני פשוט אודה לעצמי שסיימתי את זה אז.
שלושה שבועות לא דיברנו, אולי השבועות הקשים ביותר שעברתי. בכל יום חשבתי עליו, אבל ההרגשה הרעה פחתה קצת עם הימים.
ואז זה קרה. באחר צהריים אחד, פתחתי את הטלויזיה ושמעתי על פיגוע שהיה בעיר מגוריו. כמובן שמיד חשבתי עליו. השתגעתי מדאגה, צלצלתי אליו לסלולרי אבל לא הייתה תשובה. התקשרתי לרוני, והוא כבר אמר לי שעידו נפצע בפיגוע ועדיין לא ידוע מה מצבו.
רציתי להרוג את עצמי שנתתי לקשר בינינו להסתיים ככה. החלטתי לנסוע אליו.
יום אחרי כבר הייתי בדרך אליו, והוא אפילו לא יודע. היו לי פרפרים בבטן, הרבה מאוד פרפרים. עכשיו זה לא היה רק שאלה של "מה יקרה" אלא גם "האם הוא ישמח שבאתי". כשהגעתי לבית החולים רוני כבר חיכה לי שם. שמחתי לשמוע שהמצב של עידו לא קשה. נשארתי לעמוד כמה מטרים מהחדר שלו, מתלבטת מה לעשות. אחרי 10 דקות לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי. הוא שכב שם ולמרות התחבושות הוא היה נראה בדיוק כמו בתמונות. הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מהפה היה "היי אני מורן..." וקיוויתי שהוא יידע מי אני.
כמובן שהוא ידע. ואז הייתה שתיקה מביכה שבה אמרתי לעצמי כמה טיפשה הייתי שבאתי וחשבתי שאם אני אופיע לו פתאום בבית החולים, הכל יהיה שוב כמו פעם.
ואז הוא אמר שהוא שמח שבאתי, ושהוא חשב עלי הרבה מאז שהחלטתי לנתק את הקשר. החלטנו לחזור לדבר... אחרי יומיים באתי לבקר אותו שוב בבית החולים והוא אמר לי שהוא אוהב אותי. פשוט ככה. וידעתי שגם אני אותו. ולמרות שהיכרנו פיזית רק 3 ימים, ההיכרות הנפשית שלנו הייתה הרבה יותר.
עוד מעט אנחנו כבר חצי שנה ביחד, ונדהמים כל פעם מחדש מהדברים שהביאו אותנו להיות ביחד.
תגובות כמו : "אכן מרגש !" יתקבלו בברכה.
לילה טוב והמשך שבוע נעים לכולם 
|
|
וואיי איזה סיפור יפה.. 
