#37311, "על רוח ועל גשם..."
נערך על-ידי elya944
|
חם לי בלב..
רגשות מעורבים.
מתנודד אני כשיכור.
כעיוור שלא מוצא דרך, ואור יום.
בוהה בוואקום הציבעי הזה.
ללא שום הבעה,
ללא שום סיבה.
ללא שום מחשבה.
אך איי שם חם לי בלב.
פשוט חם לי.
למה?
אני שומע עכשיו מוזיקה...
זהו...
השאר?
באמת שאין לי מושג.
הכל טפל לי.
העולם משעמם לי.
העולם עוד לא נולד בשבילי.
אני זקן מדיי בשביל הצעירים.
ותינוק בשביל הזקנים.
אני חי בבועה.
בועה שלי.
פנטזיות מתרוצצות לי בראש.
דמיונות על הווה ועתיד.
מחשבה על הגלובוס.
אומנות .
פילוסופיה ומתמתיקה.
פסיכולוגיה,ומיסטיקה.
אך אני לא שייך אליהם.
כי אני מחוץ להכל.
אני מביט מלעלה על סוגיה פרוידונית עתיקה ,ומלאת קרבות פילוסופים.
אך גם ברגע שאני נלחם.
גם שאני אומר צד,ובוחר בו.
אנ מלמעלה.
אני לא שייך לזה.
לא לי העולם.
לא לי הגשם.
כי אני נבראתי מהרוח.
ואל הרוח אני אחזור.
והרוח...כמו רוח.
למעלה היא.
צפה,מפה לשם...משם לעוד שם.
אין לה מקום קבוע.
אין לה ציפיה למקום קבוע.
לגשם.
לגשמיות.
אך איי שם..
אני חש בחיבור סמוי.
חיבור שמשקיע אותי בעולם.
ובמהוויו.
בעתידו.
אי שם הוא גורר אותי.
באונס אך ברצון כביר.
בקסם שלו.
בסחרור אדיר.
ללא יכולת וללא רצון להיתנגד.
כמין פיתוי .
כמין תאווה שמקשרת אותי לגשם.
זה המוזיקה.
כי המוזיקה,
היא אומנם נשמעת ע"י דרכי החומר.
האוזניים..
המוח..
אך היא מקושרת ישירות לרוח.
אין זו הנאה גשמית להנות ממוזיקה.
זו הנאה רוחנית.
אך מקושרת אך ורק אם יש לך עדיין קצת גשם.
מוח להבין אותה.
תאווה להתאוות לה.
אוזן להאזין.
ורגלים לקפוץ מהלם בכל רגע שהיא נוגעת לך בלב.
בכל רגע שהיא פורטת על מיתרי ליבך.
תמיד דימתי אותה לאישה.
כי האישה היא הברוא היפה בתבל.
העדין.
שאהבתו ממוססת אותך.
מנמסת אותך.
הדבר העדין הזה שברגע שהוא מתקרב אליך אתה פשוט נמוג אל תוך עצמך.
שאתה חש את נשימתו קרוב אליך אתה מבין כמה אתה כלום.
כמה החומר כלום.
כך היא המוזיקה, בעולם הרוח והגשם.
ולכן זה הדבר היחיד שמקשר אותי לכאן.
לעולם גשמי,לא מובן,קטנוני זה.
כי הוא מחובר אלי לקצוות של הרוח מלמעלה.
ולקצוות הגשם מלמטה.
כי כך אני ...תמיד באמצע...
כניראה שאם היא לא היית.
הייתי נסוג למעלה מהר מהצפוי.
כי...
אין לי משותף פה, חוץ ממך.
המוזיקה.
העולם יפה גם בלעדינו הבה נעשהו מדהים גם איתנו...
|
|
