|
fuck you | תאריך: 14.08.06 - שעה: 10:48:28 |
חבר מתאריך: 02.04.06 - שעה: 19:57:10
1,052 הודעות.
|    |
|
#38867, "time of your life-פרק 7"
|
ז-ה הפרק הכי הכי! כתבתי כבר את 8, ואני בדרך אצל 9, והפרק הזה הוא באמת הכי יפה, לדעתי בכל אופן...
--------------------------------------------
time of your life-פרק 7
*שבוע אחרי*
*נקודת המבט של איאן*
מאז שג'ואי נחטפה, לא זזתי מפה. מהכיסא, ליד החלון, מחכה שהיא תחזור. כל זה באשמתי! אני גרמתי לזה שהיא תברח מהבית! התקשרתי למשטרה איזה מליון פעם, לא מצאו אותה. כבר שבוע שלם שגם לא באתי לבי"ס, התקלחתי, או אכלתי נורמלי. אני כבר הפסקתי לספור כמה אנשים באו לפה מנסים לשכנע אותי לחזור לשגרה, להתקלח, או לפחות לאכול. אני גם לא יודע מתי הייתה הפעם האחרונה שישנתי נורמלי. אני נרדם ואז ישר מקים את עצמי, במחשבה שבאותו רגע היא יכולה לעמוד שם, למטה, ליד הבניין.שום דבר כבר לא מעניין אותי יותר. ממש כלום! עוד פעם מישהו בדלת...
"פתוח!" צעקתי. מייק, הידיד שלה, עמד שם.
"אני לא מתכוון לשכנע אותך לקום מהכיסא, או ללכת לבי"ס. רק רציתי לבדוק שהכל בסדר, והבאתי לך קצת אוכל גם." אני לא מאמין שחשבתי שהיא בוגדת בי, איתו! אני כזה דפוק!! זה הכל באשמתי! בגלל הקנאה המפגרת שלי!!!
"הכל בסדר. תודה." אין לי מושג אם הוא יודע מה קרה שם, אבל אני לא הולך לספר לו. אני לא מכיר את הבנאדם אפילו. אין לי מושג בכלל איך הוא יודע את הכתובת שלי! איך כולם פתאום יודעים את הכתובת שלי!
"טוב, האוכל על השולחן, אם אתה רוצה. ביי" והוא יצא. קמתי מהר, לקחתי את אחת הלחמניות, כי הייתי ממש רעב, והתיישבתי בחזרה בכיסא.
*חודש אחרי*
כבר התקלחתי איזה.... 3 פעמים. אבל לא יותר מזה. לא יצאתי מהבית, והשתדלתי כמה שפחות לקום מהכיסא. אנשים לא מפסיקים לבוא, להגיד לי שאין טעם לשבת ולחכות לה, היא לא תבוא. זה אבוד. המשטרה לא יודעת איפה היא, וגם הם לא שמעו שום דבר על הבן אדם שתיארתי שחטף אותה. הרבה פעמים כבר מצאתי את עצמי בוכה, לבד או ליד אנשים. אפילו המשפחה שלה כבר וויתרה. כולם בטוחים שהיא לא תחזור, אולי שהיא אפילו מתה! אבל אני לא מאמין בזה! היא תחזור אליי! יום אחד היא שוב תהיה בין זרועותיי, תחבק אותי! אני בטוח בכך! היא לא מתה! היא תחזור! היא תחזור!!
כולם כבר חזרו לשגרה. מנסים להתעלם מהעובדה שהיא כבר לא נמצאת פה. אני לא יכול! אני פשוט לא יכול...
*שנה אחרי*
פחות או יותר כבר חזרתי לשגרה. סוף סוף הבנתי שהיא לא תחזור. אני לא יוצא עם אף אחת, עוד לא התגברתי עליה. אני הולך לעבודה, אבל לא בבי"ס. התפטרתי. אני לא יכול לראות את האנשים האלו מבלי לחשוב עליה. על החיוך שלה. על הצחוק שלה. על הקול שלה. המגע שלה. ההליכה שלה. ועל איך שטעיתי...
עברתי דירה, לדרום העיר. אני גם לא יכולתי להיות בבית שלי מבלי לחשוב עליה. הדבר הכי גרוע הוא שהשלמתי עם זה שהיא לא תחזור יותר. שאולי היא מתה, או חיה אבל במקום אחר, רחוק ממני.
*9 שנים אחרי*
התגברתי. מחר זה כבר 9 שנים מאז שהיא לא פה. זה מסומן אצלי. התחתנתי שוב, ויש לי עוד ילד. אחרי שהתפטרתי, משהו כמו חצי שנה אחרי, הלהקה שלנו עלתה, ובגדול. שנה שעברה פרשנו. עם 5 אלבומים. אני לא שוכח אותה. אני פשוט מדחיק. אני בטוח שהיא כבר לא תחזור. פעם בשנה, אני עם עצמי, בלי אף אחד שיפריע לי. כל היום, מהבוקר עד הערב, לבד. לא בבית. אלה במקום אחר. כל פעם מקום אחר. השנה אני מתכוון ללכת לבי"ס. אני מאושר, אבל היא עדיין איתי. בכל צעד שאני הולך, בכל מהלך שאני עושה בחיים שלי. אני בחיים לא אשכח אותה!
*יום אחרי*
השעון המעורר צלצל. השעה 7 בבוקר. קמתי, לקחתי מקלחת ויצאתי. לבי"ס. אני יודע שאין שם אף אחד שיזכיר לי אותה, חוץ מהמקום. כל הילדים שהיו איתה, כבר לא שם. לא דיברתי או תקשרתי עם אף אחד מהם מאז...בערך 11 חודשים אחרי שהיא הלכה. לא יכולתי. נכנסתי לבי"ס והלכתי לאותו חדר. חדר הסטוריה. השעה הייתה כבר 9 בבוקר, היה שם שיעור. התנצלתי ויצאתי. פשוט הסתובבתי בבי"ס כל היום, לא עשיתי כלום. פגשתי איזה מורה, שניים שנשארו שם עדיין והמנהל, אותו מנהל. אמרתי לו שזה כבר 9 שנים מאז שהיא איננה, הוא הצטער והלך לאיזו ישיבה. בשעה 3:30 היה צלצול. החלטתי ללכת, ללכת אליה הביתה. יותר נכון לבית שבה המשפחה שלה גרה.
דפקתי בדלת. אין תשובה. צלצלתי בפעמון ועדיין, אף אחד לא ענה. הסתובבתי לכיוון המכונית שלי ואז ראיתי את סטפני. היא השתנתה, אבל עדיין אפשר לזהות אותה.
"איאן?? זה אתה??" אמנם עברו 9 שנים, אבל לא כל-כך השתניתי. "כן..." "9 שנים... אני יודעת. הם עשו קבר, כולם בבית קברות עכשיו." קבר?? "למה את לא שם? ולמה קבר? הם מצאו גופה או משהו?" עלו לי דמעות בעיניים. אני בעיקר אמרתי לעצמי שהיא לא תחזור, לא שהיא מתה. זה רק היה הופך את זה לגרוע יותר! "לא, מה פתאום! פשוט כולם בטוחים שהיא כבר מתה, אז הם עשו את זה. לדעתי זה דבר מטומטם! ואם היא לא מתה? חיה לה שם רחוק מפה?! אני לא הולכת לזה אף פעם! היא אצלי בפנים, לא בקבר!! ואתה, מה אתה עושה פה?" איזה מזל! ז"א... יכול להיות שהיא כן מתה, אבל...עדיין יש בי בפנים איזו תקווה שהיא חיה, איפה שהוא. "אני לא יודע כ"כ... פשוט באתי. מהבוקר הייתי בבי"ס, אבל יצאתי כשנגמר היום לימודים. את עדיין גרה פה?" שאלתי אותה. "לא, גם אני לא יודעת מה אני עושה פה. באתי...לראות את החדר שלה, להיזכר. נראה לי... מאז שהיא...איננה, החדר נשאר אותו הדבר. מלא אבק כבר, אבל אף אחד לא מסוגל לנקות, להזיז, לשנות. רוצה להיכנס?" הנהנתי בראשי כהסכמה ונכנסנו. היא הציעה לי לשתות ואז ישבנו, ודיברנו על מה השתנה, אצל שנינו. אף פעם לא הכרתי אותה ממש, אבל זה היה נחמד פשוט לשבת ולדבר איתה, על מה שהשתנה בבית אחרי שהיא הלכה, מה שהשתנה אצלי. באיזה שהוא שלב עלינו למעלה. לחדר שלה. היא התחילה לבכות. הצטרפתי אליה, בבכי.
*5 ימים אחרי, 5 אחה"צ*
באותו רגע ישבתי וראיתי טלוויזיה.
"גרין גרין" (כאילו טלפון חחחחח) עניתי.
"הלו?"
"שלום, אפשר את איאן?"
"מדבר, מי זה?"
"זאת סטפני...בוא לפה, לבית של ההורים שלי. זה ממש דחוף."
"אוקיי, אני בא." וניתקתי. מה היא כבר יכולה לרצות? לא יכול להיות!! ה-2 דברים היחידים שעולים לי בראש זה או שמצאו את הגופה שלה, או...שהיא חזרה! אן (אשתי הנוכחית) הייתה במטבח, לא אמרתי לה כלום. רק לקחתי מהר את המפתחות של האוטו ויצאתי בריצה מהבית, ישר למכונית. נראה לי שנסעתי מעל המותר, אבל לא מעניין אותי!! הגעתי אליה, חניתי...לא חניתי! פשוט שמתי את המכונית על הכביש, רצתי מהמכונית ונכנסתי, בלי לדפוק. ההורים שלה ישבו בסלון, ואחותה הייתה במטבח.
ישר כשנכנסתי הגבר שיש על הספה קם ואמר "מי אתה?? מה אתה נכנס ככה??" אוקיי, זה...
"זה בסדר, סגור את הדלת, איאן." סטפני אמרה בזמן שאני מנסה להסדיר את הנשימה שלי. מה קורה פה?? למה היא קראה לי אם לא...מה?!?!?! היא עלתה למעלה ואמרה לי לבוא אחריה. נכנסתי אליה לחדר ופשוט הייתי בהלם!! היא שכבה שם, במיטה, ישנה. המפתחות נפלו לי מהיד, איבדתי אחיזה. נפלתי על הרגליים, לא הייתי גם מסוגל להחזיק את עצמי! התחלתי לבכות. הבכי יצא מעצמו. פשוט ישבתי שם, ובכיתי. סטפני פשוט עמדה שם, לא עשתה כלום. עד שבאיזה שהוא שלה הצלחתי לקום. התקרבתי אליה, אל המיטה שלה. "הם לא יודעים." "מה?? מי?" הכל מבולבל! איך...9...זה פשוט... "ההורים שלי. היא חזרה היום בבוקר, היא פשוט ישבה שם ליד הדלת, ישנה. עברתי פה עם המכונית, בדרך לעבודה, כמו כל בוקר, ויצאתי מהמכונית, חשבתי שזה איזה קבצן או משהו עד שהיא הרימה את הראש, ואז הבנתי." היא אמרה בלחש. אני לא מאמין... היא התעוררה. היא פתחה את העיניים וישר התחילה לבכות. היא נראתה אותו הדבר. היו לה פצעים על הידיים ופנס בעין. אין לי מושג אם בגוף היא גם הייתה חבולה. באותו זמן ישבתי ליד המיטה שלה, אז קמתי. היא התיישבה ואז חיבקתי אותה. חיבקתי אותה כ"כ חזק, נראה לי שחנקתי אותה. שנינו לא הפסקנו לבכות. סטפני יצאה מהחדר מבלי להגיד כלום. זה עדיין בלתי נתפס! היא פה!! אני מחזיק אותה!! אני מרגיש אותה!! זאת באמת היא!!
ואז התעוררתי... מסתבר שנרדמתי ליד הטלוויזיה. אן העירה אותי, היא אמרה שבכיתי מתוך שינה. אבל... זה היה נראה כ"כ אמיתי! כ"כ נכון! קמתי מהמקום, רצתי לשירותים. שטפתי פנים, לקחתי את המפתחות של המכונית ויצאתי, בלי להגיד שום דבר. זה היה נראה לי בדיוק כמו בחלום. החלום נראה כ"כ ממשי! הגעתי אליה, רצתי מהמכונית, רק שהפעם דפקתי בדלת. אמא שלה פתחה לי. "שלום, סטפני בבית?"
"לא, היא לא גרה פה כבר. מי אתה?" היא שאלה.
"אני...איאן..." אמרתי והרכנתי את הראש. היא שמה את הידיים שלה על הפה, היא ממש התפלאה. היא נכנסה רגע הביתה, היא אמרה לי לחכות שם. היא יצאה עם דף שהיה כתוב בו משהו וסגרה את הדלת. נדמה לי שהיא התחילה לבכות. על הדף הייתה כתובה כתובת. נסעתי לשם. דפקתי בדלת, ופתח לי לא אחר מאשר...מייק. אני לא יודע איך זיהיתי אותו, אבל ידעתי שזה הוא. הוא גם הבין שזה אני.
"סטפני...אמממ...בבית?" הוא הנהן בראשו להסכמה והכניס אותי פנימה. מייק וסטפני? אוקיי, זה משהו...חדש. היא אמרה שהיא נשואה, אבל היא לא אמרה שלמייק. נכנסתי אחריו, והיא ישבה על הספה.
"איאן. מה אתה עושה פה?"
"אני לא יודע... היה לי... אפשר לדבר איתך לבד?"
"כן, בטח" היא אמרה לי ונכנסנו לאיזה חדר.
"אני...אני לא יודע למה אני מספר לך את זה, אבל...היה לי מן חלום מוזר כזה ש..." ואז סיפרתי לה את כל החלום. "זה היה כ"כ אמיתי! הכל נראה כ"כ מציאותי!! שום פרט בסיפור לא היה נראה לי דמיוני, או חלומי."
היא הסתכלה עליי בפליאה. "איאן, אני לא רוצה להיות מגעילה או משהו, אבל... זה עבר. היא לא תחזור! אני יודעת שזה קשה, אבל צריך להתמודד עם זה! לפעמים חלומות נראים מציאותיים, אבל זה לא חלום. אתה לא חיי בתוך חלום. היא לא תחזור. " היא אמרה לי את זה בקביעה, כאילו בלי רגש. אבל ידעתי שהיא צודקת. "אני יודע. מצטער שבאתי ככה והכל. ורק עוד דבר אחד לפני שאני הולך, את ומייק..." "כן." היא אמרה. נפרדנו לשלום, נפרדתי גם ממייק ויצאתי. חזרתי הביתה, מאוכזב, לא יודע ממה, אבל מאוכזב.
*יום אחרי אחה"צ*
ישבתי בבית, ליד המחשב. פתאום הראש שלי התחיל לכאוב, כאילו בלי סיבה. לא שתיתי ב...מי יודע כמה שבועות האחרונים, גם לא הייתי עייף בכלל. כאילו ציפור מנקרת לי את הראש, מעל האוזן. קמתי והלכתי לקחת כדור. עברתי ליד הטלפון והוא בדיוק צלצל. "הלו?"
"איאן, זאת סטף..." ניתקתי, ושוב, לקחתי את המפתחות שלי ונסעתי אליה הביתה. פתחתי את הדלת מבלי לחשוב פעמיים, אבל הדלת הייתה נעולה. צלצלתי בפעמון אבל אף אחד לא ענה. הסתובבתי, התכוונתי ללכת למכונית, ואז,כמו אתמול, נפתחה הדלת. רק שהפעם זאת לא הייתה אמא של סטפני וג'ואי. "כן...?" שמעתי קול חנוק, הסתובבתי בחזרה ואמרתי "שלום...סטפני בבית?" היא התקרבה אליי ואמרה "הורדת את העגיל בשפה..." זה אמיתי?? זה לא חלום?? אני ממש מקווה!! עכשיו זאת באמת היא! "ג'....ג'ואי?? זאת...זאת את?" אמרתי בקול רועד. היא התחילה לבכות. בכיתי גם אני. באתי אליה וחיבקתי אותה. זה היה נראה לי בדיוק כמו בחלום, רק במקום אחר. שזה לא יהיה חלום...שזה לא יהיה חלום..."את פה...אני מחזיק אותך!!" אמרתי לה עם דמעות בעיניים. "התגעגעתי אלייך כל כך!!" היא אמרה לי.
------------------------
אהבתם? תגיבו! לא אהבתם? גם תגיבו!=) מחר פרק 8:P
|
|
|
אהבתי מאוד:) תמשיכי לכתוב, את כותבת יפה! (ל"ת)
